עמוד הבית    |   תולדות המשפחה    |   עץ המשפחה    |   עיסוקים    |   צרו קשר
משפחת שמעיה
צאצאי סבא רבא ראובן שמעה 1835 - 1940

(תאריך לידה משוער)

» רקע
» תולדות משפחת שמעיה (שמעה)
» ראובן שמעה - מראשוני דראשונים
» האירועים בתולדות חייו של ראובן שמעה

רקע

מתוך ספריהם של:
1. יהודה ניני, תימן וציון, אוניברסיטת ת"א והספריה הציונית, 1982
2. יוסף טובי, יהודי תימן במאה הי"ט, אפיקים, 1976


קהילת יהדות תימן במאה ה- 19 מנתה לפי הערכה כ- 80,000 איש ורובה היתה פזורה בקהילות קטנות בכפרים. קהילת צנעא מנתה בסך הכל מעל ל- 1,000 נפש. מרבית יהודי תימן היו בעלי מלאכה או עסקו במסחר זעיר. הם נעו לצורך פרנסתם באין מפריע מכפר לכפר וממקום למקום באופן חופשי לחלוטין גם במצב בטחוני רעוע, משום שלפי מסורתם של שבטי תימן היו היהודים בני חסות של המוסלמים ולא היו צד לוחם. נדידת יהודים בודדים או משפחות היתה תופעה שכיחה ביותר ונבעה חיפוש אחר פרנסה, רעב, מגיפות או רדיפות מצד שיח' מציק זה או אחר וגם יצר נדודים טבעי.
עובדה ראוייה לציון היא שלא היו ביניהם כלי קודש בשכר או אנשים שהתפרנסו מתפקידים ציבוריים.

מצב היהודים בתימן במחצית המאה ה- 19 היה בכי רע בשל התפוררות השלטון והם היו נתונים לגזירות, לסחיטה ולדיכוי מצד שכניהם הערבים. התקופה 1858 - 1872 מוכרת כתקופת האנרכיה, בה לא היה שלטון מרכזי בתימן והתחולל מאבק על השלטון בין האמאמים והשיח'ים הרבים, שהביא להתפוררותה של תימן. הראשונים שכמובן סבלו היו יהודי תימן ומעשי שוד, ביזוי וסחיטה, בנוסף על המצב הכלכלי הקשה והדלות, היו מעשי יום יום. רבים מבני צנעא עזבו את בתיהם ומצאו מקלט בקהילות יהודיות בישובים סמוכים כמו עמראן שם התגוררו חלק מבני המשפחה תקופה מסויימת.

שתי גזרות קשות שהוטלו במאה ה- 19 והיו בתוקף עד עליית יהודי תימן ב- 1950, הכבידו מאד על יהודי צנעא בעיקר והם: איסלום ילדים יתומים ולכן צורפו ילדים יתומים למשפחות אחרות או הוברחו מחוץ לצנעא, שם הגזירה לא היתה בתוקף, ובנות נשאו בגיל צעיר. הגזירה השניה היא גזירת המקמצים - איסוף נבילות, אשפה וצואה שהשפילה את היהודים וביזתה אותם ורבים רואים בהן גורמים עיקריים להתפוררות הקהילה בצנעא ולפיזורה לרבות העלייה לארץ ישראל.

השתלטות הטורקים על תימן (1905-1876) לא שיפרה מהותית את מצב היהודים למרות התקוות הגדולות שתלו בהם. עם זאת שבו רבים מיהודי צנעא לעיר והביאו לחידוש חיי הקהילה.

הבריטים כבשו את עדן, נמל חיוני בדרך הסחר להודו, בשנת 1839. עם כיבושה שימשה העיר מקלט בטוח ליהודים מכל ערי תימן ומספר היהודים בה הלך וגדל.
^
חזרה למעלה


תולדות משפחת שמעיה (שמעה)

שם המשפחה שמעה, החל לפי המסופר באביו של סבא רבא ראובן, שהיה נשוי לשתי נשים, שאחת מהן נקראה בשם שַמעֶה (בתרגום לעברית - נר), ועל מנת להבחין בין ילדיה לצאצאי אשתו השניה נקראו יוצאי חלציה - "ילדי שַמעֶה" ומאז נשאר השם כשם משפחה. לימים, עם עלותם לארץ ישראל שונה השם שַמעֶה לשם בעל צליל דומה - שמעיה, שמעי. חלק מבני המשפחה שהגרו לנכר נשארו עם השם שמעַה (SHAMA) או שינו את שמם לחלוטין.

סבא ראובן נולד לפי ההערכה בשנת 1840. נשא לאשה את נד'רה בת למשפחת מִשׂרְקִי (מזרחי) שהיתה משפחה של רבנים בתימן. לפני עלייתו הראשונה נולדו לו 4 ילדים: ע'נה, יוסף, סעדיה (סעיד) ושלום. בת נוספת לולוֶוה נולדה מאוחר יותר.
סבא ראובן עלה לארץ ישראל בפעם הראשונה, עד כמה שידוע בשנת 1870, בשל כמיהתו הרבה לירושלים ולארץ הקודש. על כך ישנן מספר עדויות של בני המשפחה.
^
חזרה למעלה


ראובן שמעה - מראשוני דראשונים

הקטע הבא הוא ציטוט מספרו של אברהם עובדיה, "נתיבות תימן וציון" (עמ' 110-108, בעריכת יוסף טובי, הוצאת אופקים, ת"א תשמ"ה):

"בין תושבי שכונת משכנות ישראל בירושלים, שרוב תושביה היו מיוצאי תימן, התהלכה דמות אגדית ואצילה ומכובדת, דמותו של ראובן שמעה. איש זה היה משכמו ומעלה, רחב כתפיים וגבה קומה, כמעט שני מטר, בניגוד לקומתם הצנועה של עולי תימן. הליכותיו ואורח חייו של איש זה היו כבוד והדר לכל יוצאי תימן ולכל אלה שהכירו אותו. הוא נמנה על עשרת הזקנים של הקהילה התימנית שתורתם אמנותם. כל ימיו עסק בתורה וכל שעת פנאי שלו הקדיש לעשיית מצווה ומעשים טובים לזולתו שלא על מנת לקבל פרס. הרבה בביקור חולים, ולפי אמונתו ותמימותו ריפאם בברכות ובלחשים שונים, כפי שמקובל אצל יהודי תימן וכל בעלי אמונה אחרים. אף ניחם אבלים ושימח חתנים. מכיריו מספרים שהיה אחד הרקדנים והזמרים המופלאים בנוסח יהודי תימן. היה איש מבוקש בכל מקום וכל משפחה המכבדת את עצמה נזקקה לנוכחותו, אם בשמחה ואם באבל או בכל מאורע אחר.

בתימן עסק במסחר תבלינים ובשמים. על פי המסופר מפי מכיריו יודעי דבר, אף בתימן היה איש מקובל ונערץ בפי כל, לא רק בין היהודים, אלא גם בין הערבים. כשהתגלע סכסוך, ריב או מדון בין יהודים או ערבים פנו אליו לחרוץ משפט צדק. סביבו נרקמו אגדות רבות על גבורתו ומעשיו הנפלאים.
בין השאר מסופר, כי במסעו בין עיר לעיר באמצע הדרך רבץ חמורו תחת משאו, ומכיוון שלא רצה לוותר על חמורו ולהשאירו במקומו, אזר את כוחותיו ונשא אותו על גבו והביאו למחוז חפצו.
סיפרו, כי באחד ממסעותיו כסוחר מצנעא לעמראן התנפל עליו ערבי לשדוד את סחורתו. הוא נאבק עמו והרגו. לאחר מעשה זה היה שרוי בפחד ודאגה שמא ייתפש. אך התמזל מזלו והדבר לא התגלה.
בטרם מלאו לו עשרים שנה נשא לאשה את בתו של אחד מחכמי צנעא, מָרי סלימאן אלמשרקי, וממנה נולדו לו שלושה בנים ושתי בנות.

בשנת תרכ"ו (1866), והוא בן שלושים וחמש שנים, עם הניצוצות הראשונים של עליית יהודי תימן בזמן החדש, החליט גם הוא להצטרף לגל עליה זה. יש הגורסים שההחלטה הפתאומית נבעה לא רק משאיפתו לציון, אלא גם מפחדו שמא ייתפש על ידי השלטונות לאחר רציחת הליסטים הנ"ל. בבואו ארצה התיישב בעיר העתיקה ולפי דבריו הארץ היתה חרבה ושוממה. הוא נשאר בה כמה שנים. אך מכיוון שלא היו מקורות פרנסה לו ולמשפחתו שנשארה בתימן החליט לשוב לגלות.

לפני עוזבו את הארץ ערך ביקור אחרון בכותל המערבי, התפלל בבכי תמרורים על כי הוא נאלץ לעזוב את הארץ, ובו במקום כתב פתק, תחבו בכותל ותקעו במסמר ונדר נדר לשוב לארץ בהקדם האפשרי כאשר ישתפרו התנאים.

בעת שהותו בתימן השיא את בניו ובנותיו ונולדו לו מהם נכדים ונכדות. ומכיוון שפרנסתו היתה בשפע וחי חיי מנוחות בהרמוניה משפחתית, פרח מזכרונו נדרו לשוב לארץ ישראל. לא ארכו הימים ובנו בכורו נפטר והשאיר אחריו אלמנה ושני יתומים. מאורע זה זעזע אותו והוציאו משלוותו והוא זקף את מות בנו לחטאו הוא על ששכח לקיים את נדרו.

בשנת תרע"ג (1913) נפרד מאשתו וממשפחתו, לקח את שני היתומים (מפאת גזירת השמד על יתומים) ועזב את תימן על מנת לעלות לארץ ישראל. בהגיעו לעיר הנמל חודידה פרצה מלחמת העולם הראשונה. מסיבה זו נבצר ממנו להגיע לארץ. בדלית ברירה שם פעמיו למצרים עד יעבור זעם. במצרים שיכל אחד מנכדיו היתומים.

בתום המלחמה עלה לארץ יחד עם נכדו השני והשתכן במשכנות ישראל וחי את חייו כפי שמסופר לעיל. מן הראוי לציין שכל שנות ישיבתו בארץ בפעם השנייה, היה חוסך פרוטה לפרוטה למרות הכנסותיו הצנועות והדלות ובכל חג ומועד היה שולח את חסכונותיו אלה למיופה כוח נאמן בצנעא על מנת לחלק את הכסף במתן בסתר לעניי העיר הזקוקים לכך.

כל משפחתו שנשארה בתימן הגיעה לארץ טיפין טיפין, החל בשנת תר"ף (1920) עד תרצ"ב (1932). באחרית ימיו זכה לראות את כל בניו, נכדיו וניניו, שגם הם השתקעו בקרבתו במשכנות ישראל, ושמחתו היתה שלמה.

מסופר עליו, כי לא ראה חולי מימיו. עד ימיו האחרונים היו כל אבריו וחושיו תקינים, פרט לליקוי קל בשמיעה. למרות גילו המופלג, לא נזקק אפילו למשקפים בעת קריאתו באותיות הקטנות. מת בזקנתו המופלגת בשנת ת"ש (1940) והוא בן 110 שנים ונקבר בכבוד בהר הזיתים.

משפחתו העניפה פזורה ברובה המכריע בישראל, בערים, במושבות ובקיבוצים, אך חלק מנכדיו וניניו נמצאים אמריקה, בשווייץ ובקנדה. במלחמות ישראל נפלו שניים מניניו, שני אחים. יער נטע על שמם ביער המגינים בדרך לירושלים."
^
חזרה למעלה


מעדויות של בני המשפחה קיים הבדל בעיקר בלוחות הזמנים הנוגעים לסיפור האירועים בתולדות חייו של ראובן שמעה:

העליה השנייה לארץ ישראל של סבא ראובן היתה בשנת 1909 עם שני נכדיו אברהם וגבריאל - בניו של יוסף. (ציון הזמן הוא לפי העדות על שנת לידתו של נכדו יחיאל שמעיה ונכדו שלום שמעיה שהיה בגיל 9)

מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) פרצה בעת שהותו בארץ. בתקופת המלחמה ירד למצרים (1914) ושהה בה עד שנת 1921, אז חזר לארץ ישראל.

בתקופת שהותו בארץ נהג לשלוח מכתבים באופן שוטף לביתו בתימן ובכל ראש שנה היה שולח כרטיס ברכה עם תמונה של הכותל המערבי. שפת המכתבים היתה תימנית כתובה בכתב רש"י כפי שהיה נהוג באותם הימים.
במכתביו כתב לבני משפחתו לעלות לארץ, אך זאת רק בתנאי שיתחתנו לפני העלייה לארץ, כדי שלא יתפתו לעזוב את הדת והמסורת, משום שמצב הדת בארץ שונה מתימן. התפילה והמסורת והשמירה על אורח חיים דתי היו חשובים לו והן ערובה לחיי משפחה טובים. באחד המכתבים שכתב ליחיאל שמעיה סיפר על נישואיו הראשונים שלא צלחו משום שאביו השיאו לאישה, שאותה לא אהב ולכן גרש אותה. אביו אמר לו שאם ברצונו להתחתן שוב עליו להתפלל, ואכן זאת עשה. התפלל לאלוהים שימציא לו אשה טובה ונסתייע בידו ונשא אשת חיל שהיתה עזר כנגדו - נד'רה לבית משרקי שצויינה לעיל.

בכל חג היה סבא ראובן שולח כסף, שהצליח לחסוך, לחלוקה בין בני משפחתו. את פרנסתו מצא בשירה וריקוד בשמחות חתונה וברית בירושלים ובמצרים, שכן היה זמר ורקדן מעולה של שירים תימניים.

העליה מתימן נערכה לרוב בשיירה עם מספר משפחות כדי להרתיע עד כמה שניתן שודדי דרכים, כאשר נשים, טף וזקנים רכבו על חמורים והיתר ברגל. נתיב העליה נמשך מצנעא לעדן, ומשם בהפלגה בספינה דרך תעלת סואץ לפורט סעיד ומשם בספינה נוספת ליפו או ברכבת מקנטרה דרך עזה ליפו.

בשנת 1922 הצטרפו לסבא ראובן שני נכדיו הצעירים - מאיר וחיים, בניו של סעדיה.
מאיר שמעה התחתן עם חנה לבית קמבור אף היא מוצאה מצנעא. בשנת 1929, בחודש בו עלו יתר בני המשפחה לארץ, היגר עם משפחתו ואחיו חיים לארה"ב, וכולם השתקעו בניו יורק.
חיים שמעה התחתן בניו יורק עם פולה, הראשונה במשפחה ממוצא לא תימני אלא הונגרי. ב- 1930 חזר חיים לארץ ולקח אתו חזרה את אחותו שושנה שאף היא השתקעה שם ונישאה לנתן למשפחת פרידלנדר.

בשנת 1926 עלו לארץ הבן סעדיה ואשתו מלכה (לבית תנעמי). אליהם הצטרף הנכד יוסף - בנו של אחיו שלום. אף הם התגוררו במשכנות ישראל בירושלים.

הנכד, שלום שמעיה ואשתו נעמי (לבית סיאני) עלו לארץ ביוני 1929 עם בנם הפעוט שמעון שנולד בדרך ועם מרבית בני המשפחה ומשפחות נוספות שנותרו בצנעא. שלום הצטרף לסבו ראובן ולאביו סעדיה שהתגוררו במשכנות ישראל בירושלים.
המצב הכלכלי בארץ ישראל היה קשה ביותר והדלות שררה בקרב מרבית המשפחות. שלום שבמלאכתו כסנדלר, ממנה התפרנס בתימן בכבוד, לא יכול היה לפרנס את משפחתו בירושלים, ועד מהרה מצא עצמו עובד בעבודות בנייה מפרכות ובשכר זעום, יחד עם יוסף בן דודו. הוא התמחה בעבודות בנייה וטיח. בחיפושים אחר עבודה הגיע אף לתל אביב, לראשון לציון, להרצליה ולמקומות נוספים, שם עבד כפועל בנין בימי השבוע וחזר הביתה ביום חמישי בערב לקראת שבת וחג, וזאת עד שמצא את פרנסתו בעבודות בנייה בירושלים. לדוגמא נטל חלק בבניית קולנוע ציון וקולנוע אדיסון הידועים בירושלים.

הנכד, יחיאל (יחיא) שמעיה הועסק כשוליה לסנדלר בצנעא אצל ראובן סיאני - הסב מצד אמו וכדי לסייע באיסוף הכסף הדרוש לעליה הצטרפה גם בדרה אשתו (לבית גמליאל) לעבודת הסנדלרות יחד אתו. הוא החל את המסע לארץ עם יתר המשפחה ב- 1929 יחד עם בדרה ובנו הפעוט אברהם שנולד בצנעא. אברהם ושמעון בן דודו היו שניהם כבני שנה במסע העליה וחלקו יחד גב חמור אחד בדרכם לעדן. יחיא נאלץ התעכב בעדן 6 חודשים משום שחסר היה את הכסף לשלם את דמי הנסיעה לארץ. לכן נשאר לעבוד בעדן עד שהשלים את הסכום הדרוש לנסיעה ועלה לארץ ב- 6 לפבר' 1930.
כשעלה לארץ הצטרף לאחיו יוסף ולשלום בן דודו שעבדו כאמור בעבודות בניין. לאחר מספר שנים עזב את עבודות הבניין ולפרנסתו חילק ומכר עיתונים יחד עם אביו שלום השכם בבוקר ובלילות היה מתקן נעליים לשכניו.
ב- 1940 פתח חנות למסחר בנייר, שהתפתחה לחנות מכשירי כתיבה שהפכה לאחר מכן לבית דפוס אותו הפעיל עד 1966. ב- 1942 רכש גם אופנוע וזכורה היטב דמותו עת רכב ברחובות ירושלים וזקנו מתבדר ברוח.

על הנכד, יוסף שמעי מסופר שהיה בתחילה אדוק מאד בדתו והקפיד על כל המצוות קלה כחמורה. הכמיהה לעלות לארץ הקודש בערה בו והוא הפציר רבות בהוריו לעלות לארץ, כפי שסבא מבקש. גם המצב הקשה של היהודים בצנעא ובתימן סייע להחלטתו לעלות לארץ אף ללא הוריו. אביו, שלום, היה חמר שהסיע אנשים מצנעא לעדן ויוסף הצטרף לאחת השיירות לעדן שם נשאר תקופת מה עד שהמשרד הארץ ישראלי, שטיפל באשרות כניסה לארץ (סרטיפיקטים), החליט לצרפו לשפחת סעדיה שמעיה כבן כדי לא לגזול אשרה מיוחדת עבורו וכך הגיע לארץ ב- 1926. בשנים הראשונות גר עם סבא ראובן ושמר על אורח חיים דתי ובני השכונה ראו מעין קדוש בשל אדיקותו הרבה. יוסף שאף ללמוד עברית וחשבון ומקצועות נוספים במועדון הנוער התימני במשכנות בירושלים. יחד עם חברים יסד את תנועת הנוער התימנית "בני שלום", שבה היה פעיל מאד. בצורה זו נפגש עם חברים נוספים שמשכו אותו לשמוע הרצאות ב"בית חינוך" שלאחר זמן הסתבר כי זהו מועדון קומוניסטי. יוסף נמשך אליהם בשל דבריהם על יושר וצדק וקישר את דבריהם עם דברי הנביאים שהטיפו ליושר וצדק חברתי. כך הפך לקומוניסט נלהב עד שנרדף בשל כך ע"י המשטרה הבריטית ואף הוצא נגדו פעמיים צו גירוש מהארץ.
במקביל טיפל בהשגת אשרות כניסה להוריו באמצעות מח' העליה של הסוכנות. את פרנסתו מצא בעבודות בניין עד קום המדינה והפך להיות חפף מומחה (ממלא במלט את המרווח בין אבני הבניין - כחלאג'י). עם קום המדינה הצטרף לעובדי שירות המדינה במשרד המסחר והתעשיה.

מה שנכתב לעיל הוא רק חלק קטן מתולדות המשפחה הענפה שבניה ובנותיה התערו בצורה מוצלחת בארץ, ותרמו כל אחד בתחומו וכמידת יכולתו בשנים הגורליות לתקומת מדינת ישראל ולבניינה בתחומים רבים.
^
חזרה למעלה

» צרו קשר

הופק על ידי וובפרו - רונית שמעיה